דירות דיסקרטיות פנו לנטשה

הלב צבט מהחרדה, מהפחד בשבילה, מהתחושה שאנחנו עומדים על קצה דירה דיסקרטית

“נטשנקה, בוא נצא מכאן לפני שיהיה מאוחר מדי, זה איזה חרא! “הקול שלי רעד, לחצתי את ידיה בניסיון להעביר לה את החרדה שלי. היא קימטה את מצחה, גבותיה זזו, שפתיה התכווצו לקו עקשן: “סרז’ ה, מה עם החלום שלנו? זוכר איך רצינו בים? לשכב על החול, לקנות, לשכוח את החיים האפורים האלה, איפה כל יום-כעונש? זה בסדר אם אני מתפשטת, זו כנראה אמנות! “קולה היה מלא תקווה, אבל ראיתי אותה מושכת בעצבנות את אצבעותיה, חזה מתנשא בנשימה מהירה, מסגירה אזעקה נסתרת. ניסיתי להגיע אליה, הרגשתי שהכל רותח בפנים: “נטשה, זו לא אמנות, זה הפורנו הכי אמיתי! אתה רוצה להיות עירום בכל רחבי האינטרנט כדי שכל פריק יבהה בך? זו לא עבודה, זו מלכודת! “היא הניפה את ראשה בעקשנות, דירותיה הדיסקרטיות התנדנדו כמו מפל חשוך:” את מגזימה, סרז ‘ ה! הם אמרו, כולם חסויים, הם אנשי מקצוע, לא כמה שודדים! “כמעט צעקתי, עצרתי את עצמי כדי לא להפחיד אותה עוד יותר:” נטשה, תחשוב על זה, זה מלכודת! הם יצלמו אותך בעירום, ואז הם יזיינו אותך, קדימה! אתה מבין שזה יכול להיות הסוף של כל מה שיש לנו? “הלב שלי דהר, ראיתי בעיניה את המאבק בין חלום לפחד, אבל היא נחרה, הסיטה את מבטה, ‘אוי, סרז’ ה, אל תמציא את זה! זה סיכוי, ואתה הורס את זה עם הפחדים שלך! “התווכחנו במשך עשר דקות, כמעט התחננתי, הרגשתי את הקול נשבר מחוסר אונים, אבל נטשה נשארה נחושה, והבנתי שאני לא יכול לשכנע אותה — היא כבר ראתה את עצמה כמנצחת בתחרות הארורה הזו.
הדלת נפתחה, וז ‘אק נכנס, דופק על השולחן עם מפרקי ידיו, מה שגרם למאפרה לקפוץ, והבקתות כמעט ישנו:” טוב, החליטו? “נטשה פלט, לחייה בוערות, קולה רעד בתערובת של נחישות ופחד:” אני מסכים. אבל לא להכפיל את התמונה? “ז’ אק התפשט בחיוך, עיניו הקטנות נצצו: “אז מה אתה, ילד, איך אתה יכול? הכל חסוי בהחלט, אנחנו סוכנות רצינית.” הוא הוציא את הניירות מהמגירה-מקומטים, מוכתמים בקפה-הושיט אותם לנטשה: “דירות קטנות ודיסקרטיות”. תפסתי את החוזה, רצתי דרך העיניים-שום דבר מיוחד מלבד שורה שמנונית על קנס של 10, 000 דולר שהכה אותי כמו אגרוף בבטן. אפילו לא היה לנו כסף כזה בחלומות, ותחושת המלכודת הזו סחטה את החזה שלי כמו חישוק פלדה. נטשה, בלי לקרוא, צייצה את החתימה בידה המסודרת, הרועדת מעט, והושיטה את הסדין לז ‘ אק, אצבעותיה רעדו מעט. הוא הנהן, קיפל את הניירות במגירה: “הנה זה נחמד. עכשיו אני מבקש אחריי, יפה.”

הלכנו אחריו במסדרון ארוך שבו הקירות היו מכוסים בצבע מתקלף, ריח של רטיבות, שטיחים ישנים ומשהו מעופש כמו מרתף

הרצפה חרקה מתחת לרגלי, המנורות מהבהבות, מטילות צללים ארוכים, והרגשתי שכל צעד מקרב אותנו למשהו בלתי נמנע. נכנסנו לאולם הגדול: מיטה עגולה לבנה עם כיסוי מיטה מקומט שהראה כתמים חשודים, קירות לבנים סדוקים ומצהיבים במקומות, זרקורים תלויים מהתקרה, אורם חותך את עיניהם, ובאמצע החדר הייתה מצלמה על חצובה-יקירה, עם עדשה מבריקה, נראית לא במקום בחדר העלוב הזה. ז ‘אק הורה לעסקים, קולו נעשה חריף יותר:” טוב, יקירתי, אתה מאחורי המסך הזה, שם תתפשט עד התחתונים ותשכב על המיטה. ואתה, חבר, צריך לצאת מהחדר. אבל אם אתה רוצה לצפות בתהליך, יש דירות דיסקרטיות בחדר הסמוך, אתה יכול להסתכל ולהתפעל מהפרח שלך. נטשה נתנה לי מבט מהיר-היא שילבה פחד, נחישות ותחינה לתמיכה שלא ידעתי לתת לה-והסתתרה מאחורי מסך, ישן, מרופט, עם כתמים ממקור לא ידוע. יצאתי למסדרון, עישנתי, הרגשתי את העשן שורף את הגרון והריאות, אבל לא משחרר את המתח. במשך עשר דקות רמסתי על הקיר, מנער את האפר על הרצפה המרופטת, מחשבות מבולבלות: “איך זה גרם לנו להיתפס בחרא הזה? זו לא עבודה, אבל לעזאזל יודע מה! נטשה, טיפשה, מה עשית? “הרגשתי כמו בוגד שלא עצרתי אותה וכעסתי עליה באותו זמן על האמונה העיוורת הזו שלה. הסקרנות והחרדה גברו, והחלטתי ללכת למשרד הסמוך כדי לשמור על המצב לפחות איכשהו.
המשרד התגלה כקטנטן, שישה מטרים, עם כיסא רעוע אחד שחרק מתחת למשקלי וחלון קטן מכוסה בווילון מלוכלך, אבק וריח טבק. האוויר היה מרוסק, הקירות מכוסים בצבע מתקלף, והרגשתי כאילו אני בכלוב. התיישב, הסיט את הווילון-וקפא ממה שראה. נטשה ישבה על המיטה בתחתוני התחרה הלבנים שלה, שנראו מעט דרך, ורמזו על משולש כהה של שערות גזוזות בקפידה מתחתיהן. שדיה-יפים, קופצניים, עם פטמות ורודות קטנות-התנדנדו בזמן שניסתה לשבת בתנוחת לוטוס, תנועותיה לא היו בטוחות. הפטמות היו מתוחות מהקרירות באולם, היו קשות כמו אפונה, ארולות קטנטנות צצו סביבן, מעט כהות יותר מעורה, ואני בלעתי בלי משים את הרוק שלי, הרגשתי את הזין זז במכנסיים, למרות הבושה והחרדה. ז ‘אק עמד ליד, משחק במצלמה, אצבעותיו השומניות אוחזות בגוף שלה:” אז, ילדה חכמה שלי, קשת את הגב, הידיים לאחור, הציצים שלך צריכים להיות במסגרת. עצור … בסדר. עכשיו שכור דירות דיסקרטיות.” נטשה הפכה לאדומה לשורשי שערה, לחייה הפכו לאגרוף, היא קמה, בתנועה מהירה, כמעט עוויתית, משכה את תחתוניה, מכסה את כף ידה. בין אצבעותיה הדקות נראו ספוגים כהים של הכוס שלה-מסודרים, מעט נפוחים, עם ברק קל של לחות, והפנימיות-ורודות, עדינות, בולטות מעט החוצה, הדגדגן היה קטן, אבל כבר נפוח ממתח או פחד. “איזו צניעות, מותק? הפוך לסרטן, תחת אלי, “ציווה ז’ אק, קולו נעשה חד יותר, עם רמז של חוסר סבלנות, הוא משפשף את ידיו כאילו מצפה לטרף.
נטשה העיפה מבט לכיווני-הבחינה בי בחלון-ונשמתה עמוק, עלתה בצייתנות על ארבע, תנועותיה היו איטיות ומלאות בושה. ישבנה-עגול, חלק כמו אפרסק בשל-נפתח במלואו, ישבנה התפצל, וחשף ביניהם סדק של נרתיק, מבריק בלחות קלה, עם ספוגים פנימיים ורודים שהתפצלו מעט, וחושפים פתח צר ורטוב לנרתיק, מזמין בתמימותו. מעל נראה חור הדוק של פי הטבעת-ורוד, דחוס, עם קפלים קטנים מסביב, כמו כפתור קטן פועם במתח. ז ‘אק תפס את המצלמה, עיניו נוצצות,” פרוש את ישבנו ביד אחת, הראה הכל.” נטשה, רועדת, ביצעה, אצבעותיה הדקות עם המניקור המסודר פרשו את ישבנה וחשפו את פי הטבעת-קטן, מעט דחוס, עם עור ורוד מסביב-ואת קפלי הכוס הרטובים שבהם הדגדגן התנפח עוד יותר, נוצץ מהפרשות שלא יכלה לשלוט בהן. יש לי זין במכנסיים-לעזאזל, אשתי עירומה מול גבר זר, מתהדרת בהכל, ואני עומדת וחרמנית כמו הסוטה האחרון! הרגשתי כמו בוגד, אבל לא יכולתי להסיט את מבטי, הבושה, הכעס וההתרגשות הארורה הזו נאבקו בראשי, מה שגרם לדם לדפוק במקדשים. ז ‘אק הכה, קולו הפך מתוק:” איזה יופי, ילדה שלי! אז, פנה אלי, חזה קדימה.” נטשה הסתובבה, הציצים שלה התנודדו, הפטמות שלה בולטות, קשות ומתוחות, פניה אדומות מבושה – היא הרגישה מושפלת, עירומה לא רק בגופה, אלא גם בנשמה, אבל לא יכלה לעצור, כאילו נפלה למלכודת שאין מנוס ממנה. לא יכולתי לסבול את זה, סגרתי את הווילון, קפצתי החוצה ועישנתי בעצבנות, נשאבתי כל כך עמוק שהעשן שרף את הריאות שלי, אבל לא יכולתי לגרש את הבושה והחום הבלתי מובן במפשעה ששנאתי בעצמי באותו הרגע.
אחרי עשר דקות חזרתי, הרגליים שלי נשאו אותי בחזרה, כאילו איזה כוח מושך לראות מה קורה לנטשה שלי. פתח את הווילון שוב, וציור הופיע מולי, שגרם לי לנשום: נטשה שכבה על גבה, רגליה הארוכות הושלכו מאחורי ראשה-תנוחה כזו שהכוס והתחת שלה הוצגו, כמו בחלון ראווה. הכוס נפתח כמו פרח: הספוגים החיצוניים-כהים, בשרניים, מעט נפוחים ממתח-התפזרו, הפנימיים-ורודים, מבריקים מלחות-חשפו את הכניסה הצרה לנרתיק, רטובה ומפתה, והדגדגן-קטן, נפוח, אדמדם-בולט כאילו מבקש תשומת לב, פועם מכל תנועה. פי הטבעת היה ורוד, עם קמטים עדינים מסביב, הוא התכווץ והתפתח במתח כאילו נושם, ושמתי לב לנטשה רועדת-בין אם מפחד, או מקור, או בושה ששרפה אותה מבפנים, והפכה את פניה לסגלגל אדום, שם עיניה נצצו מדמעות ושפתיה רעדו. ז ‘אק מלמל משהו כשהצליף במצלמה,” אוקיי, ילדה שלי, נפלא, עכשיו תפרוש את הרגליים רחבות יותר.” נטשה צייתה, הנרתיק שלה נפתח עוד יותר, וראיתי איך הכל נוצץ בפנים — היא זרמה בלי משים, גופה בוגד בה, משחרר מיצים שזרמו על הירכיים הפנימיות ומשאירים שבילים לחים. היא נשרפה מבושה, ידיה אוחזות באגרופיה ונשימתה הייתה לסירוגין, כאילו ניסתה לעצור את הבכי. לפתע נפתחה הדלת, והקווקזי ההוא נכנס לאולם עם מגש-שלוש כוסות קפה עישנו בידיו, פניו הכהות מטושטשות בחיוך כשראה את נטשה. היא עוותה בניסיון לכסות את עצמה בסדין, אבל היא נתפרה על המזרן, והיא רק משכה את רגליה בחוסר אונים, הציצים שלה קפצו, הפטמות שלה התקשו עוד יותר מהתנועה הפתאומית. הקווקזי הניח את המגש על קצה המיטה, נתן לה מבט נוסף מלא תאווה ויצא והשאיר אחריו את ניחוח הקפה מעורבב עם הבושם שלו. ז ‘ אק נופף בי, “בוא, חבר, הצטרף.” נכנסתי פנימה והרגשתי את הלב פועם בחזה שלי, את הרגליים מתרוצצות בתערובת של כעס, בושה וההתרגשות הארורה הזו שלא יכולתי לדכא.